טראומה או התחלה חדשה?

אירועי השביעי באוקטובר מהווים מבחינתי סוג של נקודת איפוס. הם פגשו אותי 3 חודשים לאחר שהבת השנייה שלי נולדה. אחרי בערך 5 שנים של עבודה כמפתח תכנה בכל מיני תפקידים. אחרי 4 שנים של נישואים. אחרי שקצת נשאבתי לשגרה קצת רדומה ובשבילי לא כל כך טובה. אחרי שכבר הבנתי שבשבילי שירות מילואים זה הפסקה ואפילו קצת חופש.

הם הגיעו כמו אלפי סטירות מצלצלות בבת אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם, בלי הפסקה. אני זוכר את הרגע הזה שהבנו שמשהו בלתי נתפס קרה. זה קצת מצחיק השילוב הזה, אבל עד היום זה בלתי נתפס, ואני לא יודע האם זה ישתנה אי פעם.

לפני הנסיעה לבסיס, לפני הצו 8 שידעתי שיגיע, גנבתי לי כמה שעות מתוקות עם אישתי, הייתה תחושה קשה מאוד. הנסיעה הזו הייתה כל כך ארוכה, 3 שעות על הכביש ואינספור שיחות טלפון. איך זה קרה? למה? תשמור על עצמך! ואותה התשובה לכולם, עכשיו זה הזמן לעשות. יהיה בסדר.

מאז חלפו כמעט 3 שנים. 5 סבבים, 421 ימים של מילואים. היום צו מילואים זה כבר לא חופשה, זה הפך להתקלה, או תקלה? כבר נגמר לי האוויר. אני יודע שזה חשוב, אבל מה המחיר? לעלות על מדים זה פשוט. יש משימות, יש עבודות, סביב השעון, נכון יש בעיות, אבל בעולם המקביל הזה כולנו אחים ואחיות.

אבל הבית… כבר אי אפשר. כבר אי אפשר לדעת עד כמה זה בגלל המילואים, אבל אין ספק שכשאני לא בבית החיים נהיים מורכבים. לא רק טכנית, נכון לאישתי ולבנות זה באמת מאתגר. אבל הבעיה הקשה יותר היא הרגש. הוא לא מוותר. חרדת נטישה או קשיי הסתגלות? בעיות התנהגות או פשוט קושי בוויסות? גם כשאני נמצא אני מרגיש רחוק. ועד שזה מתחיל להשתפר מגיע זימון לסבב אחר.

ומי יגמר קודם? המלחמה או אני? הרי אין סיום באופק, חמאס, איראן, חיזבאללה, איראן, תימן, איראן… מתי יה יסתיים? נכון שאני משרת הרבה מילואים אבל זה לא אומר שאני יודע. ונניח שזהו, הגענו להסכמה. מה לגבי כל השטח שנמצא אצלנו בשליטה? מי ישמור שם? הרי בשגרה הצבא הסדיר לא מספיק גדול. ונגיד שמחר כל החרדים ירצו להתגייס, וכל המשתמטים, וכל השאר… האם צה״ל ערוך בכלל לקלוט אותם? האם יש בכלל תכנית אופרטיבית לתרחיש החלומי הזה?

לפני השביעי באוקטובר האמת חייתי קצת על אוטומט. והיום כמות השאלות שמעסיקות אותי ביום יום כל כך גדולה שזה פשוט מדהים. הרי החיים בשנים האחרונות בארץ בכלל לא פשוטים. כל כך הרבה פעמים חשבתי לעצמי יאללה מספיק! אארוז את עצמי והמשפחה ואחפש מקום אחר למצוא בוא נחלה. אבל אז רגע, איפה? ושם לא יהיו בעיות? ומה עם המשפחה והחברים? איך אותם פה עוזבים? אוקיי, אז נישאר. אז מזלנו שאנחנו חיים בפרדס חנה. מקום באמת שקט.

היום אני כבר לא מפתח תכנה, אלא מורה בחטיבה. אני מרגיש הרבה יותר חי. אני יודע ומרגיש שהעבודה שלי חשובה. היא מאוד מאתגרת אותי, אני מרגיש שאני לומד כל הזמן. לומד ומיישם. אחרי 2 סבבים של מילואים וחרדה לחזור לעבודה הבנתי סוף סוף שאני צריך לעשות שינוי. אני צריך לגשר על הפער בין של משמעות ועניין בחיי היום היום.

אז אני חושב שהתשובה לשאלה ״טראומה או התחלה חדשה?״ היא שגם וגם. אירועי השביעי באוקטובר השאירו באנו חותם עמוק מאוד. גם באופן אישי על כל אחד, אם ישירות ואם בעקיפין. אבל גם על החברה שלנו, העוצמה שהתגלתה בעם, הסולידריות, התסכול, העייפות, השחיקה, הייאוש וגם התקווה.

זהו, עלו פה כבר די הרבה נושאים. אז אעצור פה ואפרט על כל אחד מהם בנפרד בפוסטים אחרים.