אתמול סיימתי לצבוע את הדירה שלנו. זה לקח לי בערך 3 ימים, שימוש 1 בחומר הלא נכון, 4 ידיים של צבע כדי להוריד את כל הקשקושים של הבת הקטנה שלי מהקירות, ו- 3 שטיפות של הבית להיפטר מ- 95% מהאבק.
במהלך התהליך הזה של הצביע מחדש נזכרתי לא מעט פעמים בתחושת נוסטלגיה בפעם האחרונה שצבעתי דירה.
דירה עם פוטנציאל
באוגוסט 2019, כשבוע לפני שאשתי ואני התחתנו. השקעתי שבוע שלם בשיפוץ הדירה שבה נגור. אשתי גדלה בבית דתי, ואני ההפך. ואמנם נכון שהיום אנחנו לא מזדהים עם אף תיוג מוכר בחברה הישראלית, אורח החיים שלנו נמצא איפה שהוא על הרצף בין מסורתי לדתי מאוד לייט.
למה זה מעניין? כי לפני החתונה לא גרנו ביחד.
ולמצוא דירה טובה לזוג בירושלים זו הייתה משימה לא פשוטה. בסוף מצאנו דירה עם פוטנציאל, גרו בה שני בחורים, שבגדול עשו ממנה חורבה. לא בכוונה… אבל פשוט חורבה.
דירה ב 2.5 חדרים, עם מרפסת קטנטונת חמודה בחדר ההורים, ומרפסת סגורה שיוצאת מהסלון. במיקום ממש טוב ליד הרכבת הקלה, חניה בחינם(!!!), ומרחק הליכה סביר מהאוניברסיטה העברית.
אבל היא הייתה מצחינה. ומטונפת. ומתקלפת. היו על הקירות והתקרה בסלון כל מיני מדבקות זוהרות ששמים לילדים שלא יפחדו מהחושך בלילה. באחד מהארונות של המטבח היה סוג של מנגנון שכשפותחים את הדלת כל המדפים אמורים לצאת החוצה להיות נגישים. על חלק מהקירות והתקרות היה עובש.
בכנות, אני לא יודע איך שני הבחורים גרו שם לפנינו. כשהגענו לסגור חוזה עם בעל הבית ראינו על הפנים שלו שהוא בהלם מאיך שהדירה נראית, מה שמאוד עזר לנו כשאמרנו לו שזה לא הגיוני להעלות את שכר הדירה ממה שהם שילמו לפנינו. ואפילו הצלחתי לשכנע אותו שיממן את החומרים לשיפוץ של הדירה.
עבודה, עבודה, ועוד קצת עבודה
למען האמת, אני לא יודע מאיפה הגיע הביטחון שאצליח לשפץ את הדירה ושיהיה לנו נעים לחיות בה. אבל במשך שבוע שלם לפני החתונה, לקחתי חופש מהעבודה, ועבדתי בדירה מהבוקר ועד הערב.
פיניתי כמויות לא סבירות של זבל מדירה שאמורה להיות ריקה.
קילפתי את הטיח שהתקלף (וגם את המדבקות).
עשיתי תיקוני שפכטל נרחבים.
צבעתי את הקירות והתקרה.
ניקיתי את העובש.
שטפתי את הדירה עד שיצא כל האבק.
תיקנתי את כל ארונות המטבח.
סידרתי את החבלים של התלייה מחוץ למרפסת.
התקנתי ווילונות.
החלפתי והתקנתי מנורות ואהילים.
המשפחה של אישתי (וגם שלי) חשבו שאני משוגע, אבל הם עדיין הגיעו לעזור קצת מפעם לפעם. בעיקר בשטיפות.
אבל ביום חמישי בערב, הדירה הייתה מוכנה. ישבתי בבית הקפה עפאים, שתיתי בירה, והרגשתי סיפוק מטורף על מה שעשיתי בדירה.
אני כן יכול
אז כשאני ואשתי דיברנו על זה שצריך לצבוע את הקירות בדירה הנוכחית שלנו, רק את הסלון, מטבח והמסדרון שמוביל לחדרים. חשבתי אין בעיה, אני אעשה את זה. ובאמת עשיתי. זה אמנם לקח כמו שרשמתי למעלה כמעט 3 ימים. אבל אני כבר לא בן 27. חלפו מאז הדירה בירושלים כמעט 7 שנים. והאמת שזאת עבודה קשה. ואתמול אחרי שסיימתי ישנתי כמו תינוק.
האם זה היה קל יותר לשלם למישהו אחר שיעשה את זה? כנראה שכן.
הוא גם כנראה היה מסיים את העבודה הרבה יותר מהר ממני.
אבל יש משהו בלעשות דברים כאלה בעצמך. זה מספק. זה שומר על תחושת המסוגלות. לדעת שאני לא תלוי באחרים בשביל לדאוג למשפחה שלי.
להישאר צעיר?
אני לא מחזיק בשום אשליה שאשאר צעיר לנצח (אולי רק קצת). אבל מה שכן אני מקווה ומאחל לכל אחד שאני מכיר ואולי יום אחד יקרא את הבלוג הזה, כן לשמור על המסוגלות והעצמאות שלנו.
לפני חודש בערך ביקרתי את סבתי, אישה באמת מרשימה, נכון לימים האלה מלאו לה כ- 87 אביבים. אבל לא זה מה שמרשים אותי בכל פעם מחדש.
היא עדיין חיה לבד, היא מטיילת, מתאמנת, לומדת, פוגשת חברות ומשפחה…
כשהיינו אצלה היא רצתה להגיש לנו לסלון כוסות מים, והמגש נמצא בארון גבוה במטבח. היא היא פשוט הביאה סולם, טיפסה עליו, הורידה את המגש, ואז הגישה לנו מים…
עכשיו מצד אחד, איזה מן נכד אני שנותן לסבתא שלו לטפס על סולם רק בשביל שתוכל להגיש לי מים… אבל מצד שני, איזה מדהים זה שסבתא שלי פשוט מסוגלת לטפס ככה על סולם? אני כל כך שמח בשבילה שאפילו שזה לא נוח, היא עדיין עושה את זה כי חשוב לא להגיש כוסות מים על מגש.
אני יודע שלא אשאר צעיר. אבל אני בהחלט מקווה שאמשיך לצבוע את הדירה שלי בעצמי בשנים שיגיעו. לא כי זה זול יותר (למרות שזה גם שיפור). ולא מתוך אשליה שאעשה זאת טוב יותר ממישהו שזו העבודה שלו.
פשוט כי אני כן יכול.
