כבר בכלל לא בטוח
עד לפני שבוע בערך ידעתי בלי שום צל של ספק שיבוא יום ואעבור לגור בקיבוץ/מושב/יישוב קהילתי… ושאר הגלגולים שלאט לאט הופכים להיות פשוט יישובים. כמו מילות השיר:
זה לא שאלה של האם אלא שאלה של מתי
אני גדלתי ביישוב קהילתי קטן בגליל, בתור מתבגר שהיה פעיל ביישוב הכרתי את רוב המשפחות והרגשתי בבית מרגע שעברתי את השער הצהוב בכניסה.
יש לי המון זכרונות מתוקים מהילדות, וגם בתקופות שאחרי שהשתחררתי. החברים הכי טובים שלי עד היום הם אלה שגדלו איתי.
אז מה השתנה?
האמת שכבר היינו צעד אחד מלהתחיל לבנות בית בהרחבה של היישוב של ההורים שלי. אבל כשדיברנו על לעבור לגור שם לפני כן, כדי שיהיה לבת הגדולה שלנו זמן להתאקלם ולהכיר חברים לפני שהיא עולה לבית הספר הבנתי שאני פשוט לא רוצה לחיות שם.
לא כי היישוב השתנה, ולא רק כי החיים שם באמת יותר יקרים למרות שזו פריפריה.
ניסיתי לדמיין איך החיים שלי יראו שם. מה יהיה יותר טוב, מה יוסיף אתגרים. וגיליתי לצערי שאין הרבה יתרונות למעבר לשם. לא רק שיוקר המחיה שלנו יעלה בצורה מאוד משמעותית למרות שהיישוב בפריפריה, אלא גם שגרת היום יום שלי תהפוך להיות לחוצה יותר.
בניגוד כל כך גדול למה שחשבתי והאמנתי לפני כן, המעבר ליישוב יותר יפגע באיכות החיים שלי ושל המשפחה שלי לעומת מה שיש לנו היום בפרדס חנה.
אולי כי זה פשוט פריפריה?
אז זהו, שלא…
דבר ראשון שאני חייב להתייחס אליו זה כמה בן אדם צריך להתנייד בשגרה שלו. האמת שיש ממש מחקרים על זה שלפי התוצאות שלהם נסיעות יום יומיות ארוכות תורמות באופן ישיר לכמות העומס והלחץ שלנו. ככל שנמעיט בהן, כך ייטב לנו.
דבר נוסף זה עניין התחבורה הציבורית. יותר נכון המחסור בה. לא מספיק שאתה חייב לנסוע לכל מקום. אתה גם צריך להחזיק שני רכבים. כי לרוב אין עבודה ביישובים. כי סופר נורמלי יש רק ליד העיר. בית הספר איזורי והסיכוי שהוא נמצא במרחק הליכה ממך ממש נמוך. ואפילו הגנים כנראה לא במרחק הליכה כי ההרחבה תמיד רחוקה ממרכז היישוב.
אז נכון שמי שלא מכיר אחרת אולי יחשוב שאני סתם בכיין.
אבל רק כדי שתהיה פה השוואה למה שיהיה לי בשנה הבאה. מקום העבודה שלי נמצא מרחק רכיבה של 5 דק׳ על האופניים, או 15 דק׳ ברגל. הגנים של שתי הבנות שלי גם כן מרחק הליכה של 15 דק׳ מהבית בקצב של ילדה בת 3. והם נמצאים יחסית בדרך לעבודה שלי.
אבל החינוך… אין על החינוך הקיבוצי!
זה מה שאני שמעתי מאז שאני זוכר את עצמי. אבל בפועל, ה״יתרון״ היחיד שאני יכול להצביע עליו בגנים של היישובים וחבריהם זה ששעות הפעילות שלהם בשגרה יאפשרו לי לעבוד 9 שעות ביום בלי בעיה. ושיהיו לי קייטנות על כל החגים והחופשים בוודאות.
אבל לא התרשמתי בכלל מהגנים שראיתי לא ביישוב שגדלתי בו, לא בקיבוצים אחרים באיזור, וגם לא באיזור שלי.
נראה לכם הגיוני שילדים בגיל 3 יעלו על אוטובוס כדי להגיע לגן? כי זה בדיוק מה שקורה במושב אביאל. הגנים שלהם נמצאים במושב ניל״י. איזה יופי שהמועצה דואגת שיהיו להם מסגרות חינוכיות.
אבל מה לגבי איכות המסגרות? מה לגבי קרבה הגיונית למקום המגורים?
אני למדתי בבתי ספר אזוריים כל הילדות שלי, אבל זה היה מגיל 6. גיל 3? השתגעתם? חצי מהילדים היום בכלל לא גמולים בגילאים האלה! והרי אין להם כיסאות בטיחות או בוסטרים באוטובוס…
אהה ועוד משהו, מה קורה אם אתם לא מרוצים מהמסגרות הקיימות ביישוב? נכון שכביכול ביישובים קהילתיים היכולת של התושבים להשפיע על סביבת המגורים שלהם גבוהה יותר בעיקרון. אבל אם אני לא מרוצה מהמסגרות אני צריך למצוא את הפיתרון. כי יש רק אפשרות אחת!
היום בפרדס חנה גם בחינוך הפרטי לפני גיל 3 וגם בגני העירייה ישנם גנים באמת מצויינים. יש גננות וסייעות שהן נשות חינוך פשוט מרשימות.
ויש באמת המון אפשרויות, וברור שאין מושלם. אבל יש הרבה ״מספיק טוב״ פלוס.
ועכשיו באמת, מה לגבי יוקר המחיה?
האמת שזה פשוט מטורף. אני היום משלם משכנתא על דירה בפרדס חנה. יש לנו רכב אחד שמספיק לנו לשמחתנו. והעלות של הגנים לפני גיל 3 מטורפת בכל מקום בארץ, נושקת ל 4,000 ש״ח. אבל מעבר לזה? ההוצאות הנוספות היחידות שלנו הם החשבונות, החוגים, והסופר.
אבל ביישוב? המחיר של המעונות נשאר אותו הדבר. אבל הגנים עולים 2,000 ש״ח לחודש!!! וצריך עוד רכב, אז עוד בערך 2,000 ש״ח לחודש… וכל החוגים יותר יקרים, כי צריך הסעות. ואפילו בפריפריה.. הכסף שלנו כבר לא בדיוק שווה יותר.
איזה מזל שהמסגרות פעילות כל כך הרבה שעות כדי שאוכל לעבוד מספיק כדי לממן את כל זה…
אז זהו? לגור בעיר?
זה מה שמסתמן.
נכון שכמו שכבר תיארתי אני יכול לשנות את דעתי. אבל האמת היא שעם הזמן אני יותר ויותר משתכנע שכנראה נשאר לגור בפרדס חנה.
ללכת ברגל לגן, או להופעה במרכז המושבה, או לספרייה, או לחוג טניס במתנ״ס.
ליהנות מהמגוון במסגרות החינוך, שאמנם עושה לנו פעמים כאב ראש, אבל הוא יותר טוב מכל דבר אחר שראינו בינתיים.
להצליח לנהל אורח חיים רגוע, אל אף שלפעמים עובר לנו ילד מעצבן עם טרקטורון מתחת לחלון.
לבנות של המסגרת של החיים שלנו מתוך כל האפשרויות שכולן זמינות לנו.
זה מעייף.
לפעמים אפילו מתיש.
אבל כשזה מצליח זה כל כך הרבה יותר טוב.
